מעלית

בס"ד, כ"ה אייר תש"פ

זוכרת את עצמי באפיזודה
מסתובבת בבניין
מחפשת מעלית
מוצאת רק מדרגות

אני עם עגלה.
מסתובבת מפה ולשם.
ו... איפשהוא בצד. בסוף.
גם מוצאת.

עכשיו תארי לעצמך
שכשהייתי מגיעה למעלית
הייתי עומדת
מחכה
לא לוחצת
לא נכנסת
לא עולה
בשביל זה חפשת כזה הרבה זמן?

ותארי מצב נוסף
שאני כבר מגיעה למעלית
ונכנסת
ואז מתעצבנת
על הדלתות
על זה שאין מראה
על הצבע של הרצפה.

כולה מעלית.
שתי דקות עולה
ויוצאת בקומה גבוהה יותר.
נוף יפה יותר.
אויר נקי יותר.

אז תלחצי. תעלי.
נכון, תסבלי קצת.
אבל בסוף תגיעי למעלה, תצאי
ותהני הרבה בעז"ה

כמה את רוצה
כמה את שואפת
כמה את חולמת
להיות טובה
להיות קרובה
לאבא

לעבוד על עצמך פה
לשייף את עצמך שם
בכוונה לא נותנת דוגמאות
מי אני שאדע?
כל אחת יודעת את נפשה.

והנה הגיעה אלינו מעלית

קורונה.

כן.
הביאה אותנו לריכוז כזה
לא מאפשרת לברוח לשום מקום
אף אחד לא שאל אם אנחנו רוצות או לא
נחתנו למציאות
היא פה
אין לאן לברוח

אם אנחנו בסוף
או בהפוגה בין גלים
אף אחד לא יודע
אבל עם ההתמודדות שלה עדיין לא סיימנו
וייקח זמן עד שנסיים

זו מעלית.
הביאו אותנו לשטח צר.
מוגדר.
אנחנו פה לתקופה קצובה.

עולים!

לא בצעדים מדודים
אלא בטיסה מהירה
בצורה אופקית. ישרה. ברורה.
למעלה.

קרבת אלוקים.
חיבור למשפחה. לעצמי.
מפגש עם כל הכאבים
בצורה מרוכזת

כי כנראה רק כך ניתן
לפגוש.
לדייק.
לקלוע למטרה,
לתוך הנקודה הפנימית של הכאב

ואז,
סוף סוף
לגדול.
לנשום.
לצאת לאור.

והלוואי, גאולה!

באהבה,
לאהלה