לפעמים כדי לזוז צריך לעצור

אל תצחקי עלי, אבל יש לי שייקר נינג'ה חדש, ואני נורא מתרגשת... אבל לא זה הנושא, אלא מה שהשייקר הלז מלמד אותי

חושבת לעצמי, זה בסדר שאני כל הזמן שוכחת, וצריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב, זה בסדר שיש שבע נפילות, ואז קימה אחת

היום בבוקר, היו לי שתי פגישות, שהיה לי חשוב להיות בהן במיטבי, עירנית, אנרגטית, מ ר ו כ ז ת

מה עושים עכשיו? לכי תביאי טישיו. יופי נהדר! עכשיו בואי תנקי. רואה שזה גדול עליה. מנקה איתה יחד. איזה יופי, איזו גדולה, נשפך לך ואת בעצמך מנקה

מרגישים באויר חזק את הגלות, את הבלבול, את התחושה הזו שדי די די, לא רוצים כלום, רק גאולה, רק אור, רק להתקרב חזק חזק לאבא, להתכרבל בידיים שלו ולשכוח מהצרות.

ותארי מצב נוסף, שאני כבר מגיעה למעלית. ונכנסת. ואז מתעצבנת, על הדלתות, על זה שאין מראה, על הצבע של הרצפה.

כי כשמתארים לי כמה שזה פשוט ולי זה לא מרגיש פשוט, אז אני מרגישה מן אצבע מאשימה שמופנית אלי

להווכח בחסרונות שלנו, לפגוש את החולשות שלנו, זה לא נחמד, לא נעים ודורש אומץ גם כנות. אבל יש משהו יותר מפחיד...

סוג של פדיחה כזו, אחרי שנעלמתי לכל כך הרבה זמן, פתאום להופיע, ככה? מה אני אגיד?

החזרתי מהר למצב הקודם השפתיים המשיכו לקפץ אבל היא נרגעה

אז אני שואלת, איך את עם זה? ורוצה לספר לך איך אני עם זה.

ועכשיו פתאום, כשחפשתי את השרפרף, ושוב קלטתי שהוא מטייל בבית, כי ידיים קטנות ועמלניות טרחו לסוחבו למקום משכן אחר