בס"ד, ז' בשבט ע"ט
נמאס לי.
כל פעם שאני נגשת לארון האמצעי הצר בחדר שינה
אני מגלה שמישה נגע שם
הזיז. סדר.
כל השפופרות של המשחות, והדאודורנטים
עברו דירה
נדחפו במדף הפיגמות
נס שבערימות החיתולים הוא לא נוגע
לוקח מברשת של תינוקות
מנקה איתה אבק בכל הבית
זהו, כבר יגעיל אותי מעכשיו להשתמש בה למטרה המקורית שלה
שטפתי אותה היטב ונשאר בה אבק
אוף
מעצור של דלת מטייל לאי שם
וממקום אחר
נעלם לי נגן
צריכה שרפרף, המסתור כביסה הוא המקום שלו
אבל לא
הוא מטייל לאי שם
נמאס לי
מעצבן כל הזמן להחזיר דברים למקום.
כל הזמן להרגיש
ש...
אני מאבדת שליטה
על ביתי
שלי
ועכשיו פתאום
כשחפשתי את השרפרף
ושוב קלטתי שהוא מטייל בבית
כי ידיים קטנות ועמלניות
טרחו לסוחבו למקום משכן אחר
פתאום אמרתי לעצמי
הבית הזה הוא שלי, נכון?
ד' נתן לי אותו.
וקבע אותי להיות עיקר של הבית הזה.
אבל כמו שד' קבע שיהיה לי שרפרף. ותהיה לי מיטה. וגם ארון.
כך בדיוק הוא קבע שגם לילד שלי יהיה.
וזכותו של הילד שלי, להשתמש בבית הזה.
יש לו זכות שימוש בדיוק כמו שלי יש.
אז נכון שאני האמא, וקובעת הסדרים.
אבל בקביעת הסדרים עלי להתחשב גם בנתון הזה.
שכמו שניתנו לי חפצים לצרכי האישיים.
חפצים אלה ניתנו גם לו. וזכותו להנות מהם!
יש לו מידה מסויימת של בעלות.
יש לו, לקטנציק זכות מלאה לשימוש.
בכל מה שניתן לו, בידי הבורא, בבית הזה.
אז אני רוצה שיהיה מסודר, נכון, ואחנך אותו לכך, בעבורו - נכון.
אבל הוא יצור קטן. ויש לו דעה וצרכים אישיים.
ודווקא כי אני הגדולה והמחליטה, עלי לאפשר לו
מרחב אישי
וזכות שימוש
וחופש פעולה בהתאם לרמת הבנתו.
זו חובתי.
זו זכותי.
לאפשר מרחב
לבני ביתי.
